<h1>הבתים — שערי בשר בחלב שער ראשון</h1>
<h2>דף צז.</h2>
קדירה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב, ואם בשל בנותן טעם, כיצד מטעימין אותה לנכרי ואם אמר שיש בה טעם בשר אסור ואם לאו מותר.
נפל חלב לתוך המרק או לתוך החתיכות ואינו נודע לאי זה חתיכה נפל נוער את הקדירה כלה עד שיתערב הכל, אם יש בקדירה טעם חלב אסורה, ואם לאו מותרת, ואם לא נמצא גוי שיטעום ונסמוך עליו משערין בששים בין בשר לתוך חלב בין חלב לתוך בשר, אחד מששים מותר פחות מששים אסור, לר"ם. יש מי שכתב כל מה שאמרו בדבר זה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואפשר לסחטו אסור הוא לדעת האומר [מנחות כ"ב ע"א] מין במינו אינו בטל, אבל לדעת האומר מין במינו בטל שהלכה כמותו אין אומרים חתיכה עצמה נעשית נבילה ואפשר לסחטו מותר, סתירת זה הדעת נתברר לנו. [והר"ש כתב בסוף הסוגייא והשתא דקם ליה ר' בשטתיה דר' יהודה באפשר לסחטו אסור, ורב ור' יוחנן ור' חנינא נמי כותיה סברי, אע"ג דאיפליגו עלייהו שמואל וריש לקיש הא שמואל באיסורי במקום רב ליתא, וכן ריש לקיש לגביה ר' יוחנן ליתה ועבדינן כר' יהודה בין בטיפת חלב שנפלה על החתיכה ולא ניער ויש בה כדי ליתן טעם באותה [חתיכה] בין בחלב הדבוק בחתיכת בשר ויש בה כדי ליתן טעם בה, ואפי' אין בו כזית דהוי חצי שיעור אסור מן התורה, חתיכה עצמה נעשית נבילה ואין מועילין שאר החתיכות לבטלה וכולן נאסרות ואפי' הן אלף, דבהא נמי קיימא לן כר' יהודה דמין במינו לא בטיל, דהא קם ליה ר' בשיטתיה, ורב ושמואל נמי קיימי בשיטתיה דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו, ותניא כותיהו במס' ע"ז [ע"ג ע"ב], ואע"ג דאיפליגו עליהו ר' יוחנן וריש לקיש התם ותניא נמי כותייהו שמעינן להו לאביי ורבא דבתראי הוו דקמו כרב ושמואל, דאיתמר חלא לגו חמרא וכו' במס' ע"ז [ס"ו ע"א] ובמס' פסחים [ל' ע"א] נמי פסיק רבא הלכתא כרב דאמר חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו, ומפרש טעמא רב לטעמיה דאמר כל איסורין שבתורה במינן במשהו ובשלא במינן גזר רב בחמץ אטו מינו משום דלא בדילי אינשי מיניה ואתי לזלזולי ביה, ש"מ בתרויהו הלכה כר' יהודה בין באיפשר לסחטו אסור וכולה נעשית נבילה בין במין במינו לא בטיל, אבל אם יש ברוטב לבדו יותר מס' בכל החתיכה שקבלה את הטעם מבטלה ומשליכה וכולן מותרות, דבהא אפי' ר' יהודה מודה דכל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, עכ"ל].
<h2>דף קג:</h2>
דגים וחגבים מותר לאכלן בחלב, והשוחט עוף ונמצאו בו ביצים גמורות מותר לאכלן בחלב, לר"ם. מלשון ההלכה נראה אעפ"י שמעורות בגידין, וביאר הר"ש ביצים גמורות בלא קליפה לבנה אלא שהחלמון לבדו הוא גמור אעפ"י שהן מעורות בגידין שהוא החלמון שהוא מבפנים, ויש מי שביאר ביצים גמורות שנגמרו בחלבון וחלמון ואין להם קליפה עליונה, וזה קרוב לביאור ר"ש. ויש מי שפסק שאין נקרא ביצה גמורה עד שתגמר קליפתה, ואין צריך לומר שאם היו מעורות בגידין, אסורות, ומאשר לא הביא הר"ם אלא ביצים גמורות ראוי להחמיר ושלא להתירן אלא אם היו גמורות בקליפתן.
<h2>דף קח.</h2>
בשר שנפל לתוך החלב או חלב שנפל לתוך הבשר ונתבשל עמו שיעורו בנותן טעם, כיצד חתיכה של בשר שנפלה לקדירה רותחת של חלב טועם הגוי הקדירה ואם אמר שיש בה טעם בשר אסורה ואם לאו מותרת, ואותה חתיכה אסורה. בד"א שקדם והוציא את החתיכה קודם שתפלוט חלב שבלעה אבל אם לא סלק משערין אותם בששים מפני שהחלב שנבלע בה ונאסר יצא ונתערב עם שאר החלב, לר"ם.
נפל חלב לתוך קדירה של בשר טועמין את החתיכה שנפל עליה החלב ואם אין בה טעם חלב הכל מותר, ואם יש בחתיכה טעם חלב אעפ"י שאם תסחט החתיכה לא ישאר בה טעם הואיל ויש בה עתה טעם חלב נאסרה אותה חתיכה ומשערין בכולה, ואם היה בכל מה שיש בקדירה מן החתיכות והירק והמרק והתבלין כדי שתהיה חתיכה זאת אחד מששים בין הכל החתיכה אסורה והשאר מותר, בד"א בשלא נער את הקדירה בתחלה כשנפל החלב אלא בסוף ולא כסה, אבל אם נער מתחלה ועד סוף או שכסה משעת נפילה ועד סוף הרי זה בנותן טעם, לר"ם. כשנער וכסה אם יש בחתיכה ובכל מה שבקדירה ששים משעור החלב שנפל בה מותר. כתב הר' משה בר' יעקב אם החתיכה שנפל עליה האסור מקצתה בתוך הרוטב מתערב הטעם בכל מה שבקדירה ואפילו לא נער ולא כסה וכל מה שבקדירה מסייע לבטל טעם האיסור, ומה שאמרו אם יש נותן טעם באותה חתיכה אסורה, כגון שיש חתיכה אחת [לגמרי] חוץ לרוטב ומונחת עם שאר החתיכות שמקצתן בתוך הרוטב ומקצתן חוץ לרוטב ונפלה הטיפה על אותה חתיכה שכולה חוץ לרוטב שאין מתפשט טעם החלב ויצא חוץ לחתיכה ואין מפעפע מחתיכה לחתיכה אלא אם כן נער וכסה, ולפי זה היה יכול לחלק בלא נער ולשנות אם היתה החתיכה בתוך הרוטב אם יש נותן טעם בקדירה, אלא שונה נער מפני שדבר (פסוק) [פשוט] הוא לו שבכל עניין שתהא אותה חתיכה מונחת שנפלה עליה טפת חלב מצטרף כל מה שבקדירה לבטל החתיכה עם הטיפה, ע"כ. והרב בעל העטור כתב אם לא נער בתחלה ולא בסוף וחתיכה רובה ברוטב ומיעוט מגולה אותה חתיכה אסורה והשאר מותרת, וכן ביאר הר"ש, ויראה לי שהשאר מותרות כשיש שם ששים מאותה חתיכה.
יש מי שכתב שמטגן בשר עם גבנה אעפ"י שמטגן ומבשל אותו על האור אינו אסור מן התורה ואינו בשול, ולא נקרא בשול אלא כשמבשלם בקדירה יחד לפיכך אינו חייב משום מבשל, ויש מי שאמר שהמטגן הרי הוא כמבשל וחייב, ולא מצאתי בזה ראיה מבוארת לא לאיסור ולא להיתר, ויראה לי שיש בטגון אסור מן התורה.
כתב הר' משה בר' יעקב בשם רבו הואיל ואמרו חכמים [זבחים צ"ו ע"א] בשול מפעפע כלומר מתפשט בתוך הכלי, לפיכך טיפת חלב שנפלה על גבה של קדירה רותחת באור שמפעפע בכל חרש של קדירה [וחענ"נ] ובכל הקדירה משערין, שהחלב מתפשט בכל הקדירה ואין לו מקום להתבטל בששים, ע"כ. ולא מצאתי לדבר זה עיקר, וכי מפני טיפת חלב שנפלה בקדירה נחשוב הקדירה כנבילה עצמה, ורבים מגדולי הראשונים והאחרונים אומרים שאין אומרים חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב, שהבשר עם החלב הוא כחתיכת נבילה או אחד מאיסורי תורה מה שאין כן בבשר עם החרס.
כתב הרב בעל העטור אין אומרין חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בהמה אבל לא בבשר חיה ועוף בחלב, ויש מי שכתב שבכל בשר בחלב החתיכה עצמה נעשית נבילה, והיה בדעתנו לומר שדעת הר"ם כדעת הרב בעל העטור שכתב גבי אין מבטלין איסור לכתחלה כיצד חלב שנפל לקדירה שיש בה בשר עוף ונתן טעם בקדירה מרבה עליו בשר עוף אחר עד שיבטל הטעם, אחר שאמר עד שיבטל הטעם ולא אמר עד שיבטל הכל בששים שמענו שדעתו שאין אומרין חתיכה עצמה נעשית נבילה בבשר עוף.
נפל חלב לתוך המרק או לתוך החתיכות ואינו נודע לאי זה חתיכה נפל נוער את הקדירה כלה עד שיתערב הכל, אם יש בקדירה טעם חלב אסורה, ואם לאו מותרת, ואם לא נמצא גוי שיטעום ונסמוך עליו משערין בששים בין בשר לתוך חלב בין חלב לתוך בשר, אחד מששים מותר פחות מששים אסור, לר"ם. יש מי שכתב כל מה שאמרו בדבר זה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואפשר לסחטו אסור הוא לדעת האומר [מנחות כ"ב ע"א] מין במינו אינו בטל, אבל לדעת האומר מין במינו בטל שהלכה כמותו אין אומרים חתיכה עצמה נעשית נבילה ואפשר לסחטו מותר, סתירת זה הדעת נתברר לנו. [והר"ש כתב בסוף הסוגייא והשתא דקם ליה ר' בשטתיה דר' יהודה באפשר לסחטו אסור, ורב ור' יוחנן ור' חנינא נמי כותיה סברי, אע"ג דאיפליגו עלייהו שמואל וריש לקיש הא שמואל באיסורי במקום רב ליתא, וכן ריש לקיש לגביה ר' יוחנן ליתה ועבדינן כר' יהודה בין בטיפת חלב שנפלה על החתיכה ולא ניער ויש בה כדי ליתן טעם באותה [חתיכה] בין בחלב הדבוק בחתיכת בשר ויש בה כדי ליתן טעם בה, ואפי' אין בו כזית דהוי חצי שיעור אסור מן התורה, חתיכה עצמה נעשית נבילה ואין מועילין שאר החתיכות לבטלה וכולן נאסרות ואפי' הן אלף, דבהא נמי קיימא לן כר' יהודה דמין במינו לא בטיל, דהא קם ליה ר' בשיטתיה, ורב ושמואל נמי קיימי בשיטתיה דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו, ותניא כותיהו במס' ע"ז [ע"ג ע"ב], ואע"ג דאיפליגו עליהו ר' יוחנן וריש לקיש התם ותניא נמי כותייהו שמעינן להו לאביי ורבא דבתראי הוו דקמו כרב ושמואל, דאיתמר חלא לגו חמרא וכו' במס' ע"ז [ס"ו ע"א] ובמס' פסחים [ל' ע"א] נמי פסיק רבא הלכתא כרב דאמר חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו, ומפרש טעמא רב לטעמיה דאמר כל איסורין שבתורה במינן במשהו ובשלא במינן גזר רב בחמץ אטו מינו משום דלא בדילי אינשי מיניה ואתי לזלזולי ביה, ש"מ בתרויהו הלכה כר' יהודה בין באיפשר לסחטו אסור וכולה נעשית נבילה בין במין במינו לא בטיל, אבל אם יש ברוטב לבדו יותר מס' בכל החתיכה שקבלה את הטעם מבטלה ומשליכה וכולן מותרות, דבהא אפי' ר' יהודה מודה דכל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו, עכ"ל].
<h2>דף קח:</h2>
יש מן הגאונים שכתב מי שבשל בשר בפני עצמו בלא חלב ואחר כך צלה אותה חתיכה בחלב חייב משום מבשל. יש מי שכתב מי שבשל בשר בחלב ובא אחר ובשלו פעם שניה חייב כדרך שאמרו [שבת קי"א ע"א] במחמץ אחר מחמץ ובמסרס אחר מסרס שהוא חייב, ויש מי שאמר שהשני פטור כדרך שאמרו [בכורות ל"ג ע"ב] במטיל מום בבעל מום שפטור, ויראה לי שאין לדמות זה לא למחמץ ולא למטיל מום שהחיוב והפטור שלהם הוכיחו מן הכתוב, אלא למה הדבר דומה למבשל בשבת, מבשל בשר בחלב חייב ומבשל בשבת חייב, כדרך שאמרו במבשל אחר מבשל בשבת שפטור כמו שכתבנו בבית מנוחה, כן הדין בבשול בשר בחלב.
בשר בחלב אסור לבשלו ואסור לאכלו מן התורה ואסור בהנאה וקוברין אותו ואפרו אסור כאפר כל הנקברים, ומי שיבשל משניהם כזית [כאחד] לוקה שנ' לא תבשל גדי בחלב אמו, וכן האוכל כזית משניהם מן הבשר והחלב שנתבשלו כאחד לוקה ואעפ"י שלא בשל, לא שתק הכתוב מלאסור באכילה אלא מפני שאסר הבשול כלומר אפילו בשולו אסור ואין צריך לומר אכילתו, כמו ששתק לאסור הבת מאחר שאסר בת הבת, לר"ם.
חצי זית בשר וחצי זית חלב שנתבשלו זה עם זה לוקה על אכילתו ולוקה על בשולו, באי זה [בשול] אמרו בבשול שאחרים אוכלים אותו מחמת בשולו.
כתב הר' משה בר' יעקב אם לא נער הקדירה (ולא סילק) [וסילק] החתיכה שנעשית נבלה לא נאסרה אפילו אותה חתיכה שהיתה נוגעת בה, אעפ"י שחתיכה שאסורה מחמת עצמה אוסרת חברתה אם היתה חמה כדרך שאמרו [פסחים ע"ו ע"א] בחם לתוך חם, מכל מקום חתיכה זו שלא נאסרה אלא מחמת בליעה אינה אוסרת הנוגעת בה ביבש אלא על ידי רוטב בנער וכסה, ע"כ. כן כתב הר' שלמה זה לשונו חתיכה שנאסרה מחמת שקבלה טעם ממקום אחר אינה אוסרת חברותיה אעפ"י שנוגעות בה ושתיהן חמות, ואפילו נצלו שתיהן כאחת ונוגעות זו בזו בשעה שהן על גבי האש, שהדבר הבלוע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה אלא על ידי רוטב, שאם אתה אומר כן אין לך איסור קליפה שקליפה זו אוסרת הסמוכה לה וכן לעולם, ואפילו היתה חתיכת ההיתר שמנה ושומן שבה מפעפע, לפי שאין השומן של היתר מוליך עמו איסור אלא במקום שהאסור יכול להלך בטבעו, בד"א בשבלעה אסור שאינו מפעפע אבל אם בלעה מן הדברים המפעפעים בטבעם יראה לי שאוסרת חברותיה בין בצלי בין שנוגעות זו בזו חם בחם, שהאסור בעצמו הבלוע מפעפע ויוצא אפילו מחתיכה לחתיכה, דברים אלו שאמרנו אפילו בבשר בחלב שהחלב אינו מפעפע ואעפ"י שעשאוה כחתיכת נבילה לא עשאוהו כנבילה עצמה לדבר זה, ע"כ.
<h2>דף קיג.</h2>
אין אסור מן התורה אלא בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה שנ' לא תבשל גדי בחלב אמו, וגדי הוא כולל ולד השור וולד העז וולד השה עד שיפרוט ויאמר גדי עזים, ולא נאמר גדי בחלב אמו אלא שדבר הכתוב בהווה, אבל בשר בהמה טהורה שבשלו בחלב בהמה טמאה או בשר בהמה טמאה שבשלו בחלב בהמה טהורה מותר לבשלו ומותר בהנאה [ואין חייבין על אכילתו משום בשר בחלב, וכן בשר חיה ועוף בין בחלב חיה בין בחלב בהמה אינו אסור באכילה מן התורה לפיכך מותר לבשלו ומותר בהנאה]. ואסור באכילה מדברי סופרים כדי שלא יתפשטו העם ויבואו לידי אסור בשר בחלב מן התורה ויאכלו בשר טהורה בחלב טהורה, שהרי אין משמע הכתוב אלא גדי בחלב אמו ממש לפיכך אסרו כל בשר בחלב, לר"ם. יש מן הגדולים שפסק שבשר חיה ועוף אסור בבשול ובהנאה מדברי סופרים וכן נראה לכאורה מענין ההלכה שהבשול אסור מדברי סופרים.
בשר בחלב אסור לבשלו ואסור לאכלו מן התורה ואסור בהנאה וקוברין אותו ואפרו אסור כאפר כל הנקברים, ומי שיבשל משניהם כזית [כאחד] לוקה שנ' לא תבשל גדי בחלב אמו, וכן האוכל כזית משניהם מן הבשר והחלב שנתבשלו כאחד לוקה ואעפ"י שלא בשל, לא שתק הכתוב מלאסור באכילה אלא מפני שאסר הבשול כלומר אפילו בשולו אסור ואין צריך לומר אכילתו, כמו ששתק לאסור הבת מאחר שאסר בת הבת, לר"ם.
<h2>דף קיג:</h2>
המבשל חלב בחלב או בשר נבילה בחלב לוקין על בשולו ואינו לוקה על אכילתו, לוקה על בשולו שגדי משמע אפילו מתה ומכלל הגדי החלב, ואין לוקה על אכילתו משום בשר בחלב מפני שאין כאן לא איסור כולל ולא איסור מוסיף ולא איסור בת אחת.
המבשל שליל בחלב חייב ששליל בכלל גדי הוא וכן האוכלו. המבשל שליא או עור וגידים ועצמות ועקרי קרנים וטלפים הרכים בחלב וכן האוכלם פטור.
<h2>דף קיד.</h2>
המבשל בשר במי חלב והוא הקום פטור שאין זה חלב וכן האוכלו. המעושן והמבושל בחמי טבריא וכיוצא בהן אין לוקין עליו, לר"ם.
המבשל דם בחלב פטור על בשולו מפני שאין הדם מכלל הגדי בשעת בשולו כי אחר שמתה הבהמה אין בה דם, ופטור על אכילתו משום בשר בחלב שאין בו אסור כולל ולא מוסיף ולא בת אחת.
